לחשוב מחדש על הרפורמה במערכת החינוך (מאת: ניר מיכאלי, הוא ראש החוג לחינוך במכללת סמינר הקיבוצים)
בעת הזאת כאשר נדמה כי מתקרבת הסכמה עם ארגון המורים וסיומה של השביתה כבר מציץ מעבר לאופק, ובעת שהסתדרות המורים מופיעה כמי שכבר סיימה את מלאכת התיקון וההבניה המחודשת של הפרופסיה ההוראתית – בעת הזאת כדאי לשאול האמנם הנחלה והמנוחה קרובים לעולם החינוך?
התבוננות מדוקדקת יותר תחשוף את העובדה כי המחלוקות, העמימויות והתהיות עדיין מהלכים בשדה ההתדיינות והמשא ומתן:
בגזרת הסתדרות המורים והאופק החדש שוררים מלאי של חיוכים, פירגון הדדי ויחצון משומן, המאפיינים את הדיאלוג בין שרי הממשלה ופקידיה לבין החבר המזכ"ל יוסי וסרמן ושותפיו. למרות אלה כדאי לשים לב שהסכם חתום ומוגמר עדיין אין. ב'הסכם הקיבוצי לתחילת יישום הרפורמה במערכת החינוך' שנחתם בין הצדדים ב 10.9.07 מופיע סעיף 85 הקובע כי על הצדדים להשלים את ההסכם עד ל 15.12.07. חודש אחד בלבד נותר, וסוגיות רבות, מהן מספר עקרוניות עדיין נותרו על שולחן הדיונים דוגמת סוגיית הפנסיה. במקביל, ככל שסעיפים מוסכמים מתוך ההסכם מגיעים למודעותם של המורים כך גוברת ההתמרמרות והמחאה. ביקורת רבה מוטחת כנגד ראשי הסתדרות המורים בנוגע לויתורים שעשו בסוגיות של קידום, שנת שבתון, גמולי שעות ועוד. משרד החינוך מתקשה להכניס מורים תחת כנפיו של האופק החדש, וכדי לעמוד ביעד שלוש מאות בתי הספר הנחוצים להנעת התהליך, ערך התאמות והוריד את רף המינימום, העניק אופציית התחרטות למורים החותמים, ולפי עדויות המתפרסמות בתקשורת גם מפעיל באמצעות מנהלי בתי הספר מכבשי שכנוע מסיביים.
בגזרת ארגון המורים נדמה ששיאו של המשבר והקרע כבר מאחורינו. בחסות בית הדין לעבודה פצחו לפתע הצדדים במשא ומתן מלא חיוניות. שעות מעטות לאחר פסיקתו של כבוד השופט אדלר, וכבר יצאו הודעות בדבר התקדמות דרמטית. מסתבר שבעצם כבר יש הסכמה על גובה התוספת ומה שנותר זה רק להסכים על שלבי הענקתו. הפערים בעמדות שהציגו הצדדים בנושא תוספת השחיקה, בגינם פרצה מלכתחילה השביתה, הצטמצמו כהרף עין ונסללה הדרך לסיום השביתה ולתחילת התדיינות שעיקרה התאמתו של ההסכם הקיבוצי של מורי היסודיים למורי בתי הספר התיכוניים.
נדמה כי היום כבר הכל מכירים בעובדה שטיוטת ההסכם 'היסודי' אינה מתאימה למורים התיכוניים. מה שטוב לראשונים , בעייתי לאחרונים וגם זה בלשון המעטה. בעוד מורי היסודי ולפחות נציגיהם יכלו להשלים עם ויתור על ההכרה בגמולי שעות מכיוון שאלה תפסו עד כה רק חלק קטן ממישרתם אזי מורי התיכוניים עבורם הכרה זו מבנה כרבע מהיקף התעסוקה והשכר שלהם ; תוספת מינורית של שעות הוראה עליה הסכימו מורי היסודי עלולה להיתרגם לדרישה של כמעט הכפלת שעות ההוראה בפועל עבור מורי העל יסודי ; דרגות הקידום הבכירות המוגבלות למיכסות והתלויות במנהלים יכולות להתאים למוסדות היסודיים האינטימיים אך לחולל סערות במוסדות העל יסודיים הגדולים והמורכבים. אלה רק מספר דוגמאות שמן הסתם יעלו על שולחן הדיונים ושיקשו על הגעה לנוסחת רפורמה מוסכמת. בכל מקרה נדמה שהליכה לאורם של קווי המיתאר , גם במידה ותבשיל לדי הסכמה, עלולה לחולל נזקים בלתי הפיכים בדמות הגברת השחיקה של המורים שהגידול המוצע בשכר לא יצליח לפצות.
הרפורמה הנוכחית מבוססת על נוסחה הנמצאת במקומותינו כבר כעשור. נדמה כי נוסחה זו הכוללת העלאת שכר בתמורה להארכת יום העבודה ולשינוי מסלולי הקידום התקבעה בתודעה כיחידה האפשרית. תוכנית 'עוז לתמורה' של ארגון המורים הצליחה להפוך אותה לפרקטיקה דרך הניסוי שנערך בחמישה בתי ספר בתחילת העשור ולאחר אומצה בחום על ידי תוכנית ה'צעד הקובע' של הסתדרות המורים והטילה עוגן בדוח וועדת דברת שאושר על ידי ממשלת ישראל.
כעת אנו מצויים בשלב שמעניק לנו הזדמנות וגם הכרח לנסות ולהיחלץ מהנוסחה הספציפית הזו. שלב זה שבו מחד כבר בשלה הקרקע לדיון ענייני, רציף ואפקטיבי ומאידך נדמה כי אותה נוסחה לא מצליחה להתגבר על כלל המורכבויות והצרכים, זהו שלב מתאים לחשוב אחרת.
ברצוני לשרטט דמות של נוסחה אלטרנטיבית כזו שנדמה לי שלפחות מספקת נקודת מבט חדשה.
הנוסחה הקיימת מבוססת על אחידות. כלל מאה ושלושים אלף המורים בישראל יתכנסו בדלת אמותיו של יום העבודה המתארך והמשכורת התופחת.
שיחות רבות שערכתי עם מנהלים ומורים במערכת מעלות בי תהיות לגבי ההיגיון של אחידות זו. מורים רבים אינם מעוניינים להאריך את יום העבודה שלהם גם במחיר של הסתפקות בשכר נמוך יותר. עבור מורים אלה, הבחירה במקצוע נעשתה גם מתוך שיקולי משפחה ופנאי או מתוך התאמה לעיסוקים מקצועיים נוספים ושינוי התנאים עלול להפר את אורח החיים אליו פיללו. מנהלים רבים לא מבינים מה אמורים לעשות כלל המורים באותם ימים מתארכים. למנהלים אלה ברור כי לא יהיו זקוקים לכל המורים לטובת שעות הוראה פרטניות ו/או השתלבות בישיבות כאלה או אחרות. המציאות של היעדר פינות עבודה ממוחשבות אישיות, שקשה להניח שתשתנה דרמטית, מעלה בדמיונם של המנהלים תמונת עוועים לפיה מידי יום יסבו מורים סביב שולחנות חדר המורים בחוסר מעש ויחשבו את קיצם של שעות השהיה לאחור.
מן הצד השני ברור לכל כי טיפוחה של שכבת מנהיגות חינוכית מובילה בחדר מורים הינה מטרה חשובה. שכבה מובילה כזו, קיימת ממילא ברוב בתי הספר אך עד כה לא זכתה ליחס או לתנאים הולמים. קיומה שלך שכבה מנהיגותית כזו יכול להוות מוקד משיכה לצעירים אידאליסטים איכותיים המחפשים נתיבות לשדה החינוך אך החוששים כיום להיכנס לאגפיו הפורמליים וכן להוות מקור להצמחת השידרה הניהולית של המערכת. כלל היתרונות הללו מתווספים לתרומה העיקרית של קבוצת כזו שהיא הובלה חינוכית ופדגוגית של בתי הספר בהם פועלים.
לאור זאת מוצעת הנוסחה הבאה: כל מורה יוכל לבחור בין שני מסלולים, מסלול שעות – שמבוסס על מבנה ה עבודה ועל היקפי השכר הנוכחיים ; מסלול קריירה – שבו יידרשו המורים לעבור למבנה עבודה הכולל ארבעים שעות שבועיות, הקטנת מיכסת ימי החופש השנתיים והתחייבות להקדשת כל השבוע לבית הספר. בתמורה יזכו מורים הבוחרים בנתיב זה לשכר גבוה (הרבה יותר מזה המוצע כעת לכלל המורים), למשרד מאובזר, להכשרה מקצועית מוקפדת ועוד. מסלול זה יכלול בתוכו את נושאי התפקידים העיקריים בבית הספר דוגמת רכזי השכבות, המחנכים, רכזי המקצוע וכיוצ'. ההסדר המוצע יספק לאלו חממה להצמחת יוזמות, מעורבות ופעילות.
במילים אחרות הנוסחה החדשה מציעה לעבור לתפיסה של "מורים בתנאי קבע' - בדיוק כשם שמערכת הביטחון יודעת לתגמל ולטפח את אלו הבוחרים להקדיש את חייהם למענה, כך צריכה מערכת החינוך לתגמל ולטפח את אותה שכבת מנהיגות חינוכית.
נוסחה זו תאפשר להתגבר על הכשלים המבצבצים מתוך הרפורמה הקיימת וחשוב לציין שהיא גם מתיישבת עם המגבלות התקציביות הנתונות על ידי הממשלה. (ולאלו ראוי להקדיש דיון מיוחד…).
כנגד הנוסחה המסלולית הזו, עלולה לצוץ טענה החרדה מהחלשתם של ארגוני המורים בעקבות יצירת הדיפרנציאציה בקהל המורים. כנגד טענה זו, אזכיר רק כי כבר כיום משתייכות קבוצות שונות להסכם הקיבוצי של כל אחד מארגוני המורים . מורי החינוך המיוחד, מפקחים, מנהלים, מורי המכללות להכשרת עובדי הוראה ועוד – לכל אחד הסכמים ייחודיים המותאמים לתנאים ולאופי העבודה הפרטיקולרי ועדיין כולם חבוקים בתוך ארגון עובדים אחד.
התנאים הנוכחיים מספקים הזדמנות בלתי חוזרת להבניה יצירתית של מערכת החינוך. בנקודה זו אל לנו להתקבע לתבניות שעלולות להותיר את המערכת להתבוסס בכשליה במקרה הטוב, ובמקרה הרע אף להחריפן עד לכדי ריסוקה של מערכת החינוך הציבורית. בנקודה זו יש להעיז ולבחון רעיונות חדשים שייתכן ובכוחן להפיח רוח של תקווה ותנופה.
(ניר מיכאלי הוא ראש החוג לחינוך במכללת סמינר הקיבוצים ומרצה במכון כרם להכשרת מורים)
תגובות
השארת תגובה