תסכולו של מורה אל מול אלימות השלטון // עמית אלון (מורה למחשבת ישראל)
הגעתי לתחום החינוך מתוך רצון להשפיע, מתוך רצון לקחת חלק בעיצוב עולמם של תלמידים ועיצובה של חברה. הגעתי לתחום החינוך למרות השכר המשפיל, התנאים הבלתי נסבלים והבושה החברתית. בחברה קפיטליסטית, בה האדם נמדד על פי משכורתו, אני נמצא קרוב מאוד לתחתית. אל מול כל אלה עמד אותו קול פנימי שהמשיך ואמר לי שאני עושה את המעשה הנכון.
במהלך שתיים עשרה השנים האחרונות ראיתי את כל תחלואי החברה הישראלית עוברים מולי. קיפוח, אלימות, הפרטה שמחזקת את החזק ומחלישה את החלש, בתים מפורקים, ילדים מפורקים (רשימה חלקית.)
אני אוהב ללמד ולמיטב ידיעתי אני גם יודע ללמד. אני יודע שבדרכי שלי אני מצליח לעזור, גם אם במעט, לנערים אבודים. אני וחבריי עומדים מול מדינה מתפרקת מנכסיה הרוחניים ומנסים לעצור את הסחף בגופנו. עומדים בראש החזית החברתית. ומשלמים מחיר.
קרה דבר במדינה. המורים קמו והעזו לעמוד אל מול פקידי האוצר. ולמי שטרם הבין, מדובר בקרב של ממש. קרב על החינוך ועל כל מה שעומד מאחורי החינוך: החברה הישראלית, עולם הרוח הישראלי, העתיד.
מורים שאינם מקבלים משכורת כבר חודשיים עומדים בעוז מול פקידים אלמונים, דשנים ושבעים. אולי פקידי האוצר שכחו את כוח ההישרדות של מורים ששגרת חייהם היא התמודדות עם ארבעים תלמידים רועשים. המצור הכלכלי עליי ועל חבריי נכשל. העוולות שאליהן נחשפנו בכל שנות ההוראה שלנו לא נותנות לנו מנוח. אנו מוכנים להמשיך ולהיאבק עד אשר המדינה תבין שהפעם אין מדובר במאבק שכר אלא במאבק חברתי של ממש.
ואותה מדינה, שעבור העתיד שלה אנו פועלים, הן בימי הלימודים והן בימי המאבק, בחרה לנקוט בדרך אלימה ומשפילה. בחרה בכוח החוק. שאולי הוא חשוב אך עדיין הוא כוח. אודה ולא אבוש – אף לא אחד מחבריי האמין שדבר זה ייתכן. שמדינה תחליט לחייב את אנשי החינוך שלה לחנך. וכעת אנו פגועים אף יותר. שיחות המורים אליהן הייתי שותף בימים האחרונים היו אחרות. אובדן דרך, דילמות מוסריות אליהן לא חשבנו שנגיע, מחשבות על עזיבת המערכת לבלי שוב. ומצד שני – דיונים מרתקים וחיפוש אחרי דרך חדשה. (מורים שמתמודדים עם ארבעים תלמידים יכולים גם לצווי המניעה.)
הדילמה אינה פשוטה. המדינה מאלצת אותי לבחור האם להיות "עבד נרצע" או "פושע".
מדוע עבד נרצע? לעסוק בחינוך מתוך כפיה זו השפלה שאין כמוה. אני רואה את החינוך כנובע מעמקי נשמתי. אני לא מוכן שהמדינה תראה בי כלי. מכשיר. עבד. וכיצד אוכל ללמד כשחרב החוק מונפת מעלי? התשובה פשוטה – לא אוכל.
מדוע פושע? אין צורך להסביר. סירוב לצו בית המשפט הופך אותי לפושע בעיני החוק. וכמורה שמודע לכוחו הציבורי אני לא יכול לבחור בדרך של פשע.
ואולי אין זה פשע? אולי אני מלמד את תלמידיי שיעור מוצלח בדמוקרטיה אמיתית. במהלך הקשה עד אימה של הליכה על האמת. גם אם היא מנוגדת לחוקי המדינה. גם אם היא תובעת מחיר אישי.
הדרך השלישית היא דרך ההתפטרות. אני לא אהיה עבד ולא אהיה פושע. אני פשוט לא אהיה מורה. זו הדרך הקלה ביותר אך גם הקשה ביותר. היא קלה מכיוון שהיא לא דורשת ממני דילמות. הפרנסה כבר תגיע מאליה. אבל היא קשה משום שאני אוהב ויודע ללמד, משום שאני מודה בהפסד שלי בקרב הגדול של החינוך אל מול הפקידות. של החברה הישראלית אל מול שלטונות המדינה הישראלית.
אנו המורים נראים כמחזרים נלהבים מדי שנדחים שוב ושוב. אנו שנותנים כל כך הרבה עבור המדינה מושלכים בכוח צווי המניעה למקום העלוב ביותר שניתן לדמיין. כאילו שכל המאבק שלנו לא היה, כאילו שחמישים ימים של וויתור על משכורת אינם נחשבים, כאילו שאלפי האלפים שגדשו את הכיכר אינם שווים מאומה. כאילו שכוחו של שופט זה או אחר עומד אל מול כל אלו.
לא זה המצב שלו ייחלנו, אולי זו גם לא המדינה שבה בטחנו. ואולי המדינה של העתיד, שאזרחיה יהיו כל אותם תלמידים מושבתים, תדע להעריך את העמידה האיתנה שלנו.
עמית אלון, מורה למחשבת ישראל, תיכון הראל מבשרת ציון.
תגובות
תגובה אחת לפוסט “תסכולו של מורה אל מול אלימות השלטון // עמית אלון (מורה למחשבת ישראל)”
השארת תגובה
-
עוד כמה זמן נישאר עד שיופעלו צווי המניעה
-
עידכונים באימייל
באפשרותך לקבל עידכון אימייל (נשלח בבוקר) של החדשות, האירועים, העידכונים והמאמרים החדשים שהופיעו בבלוג:
לעמית,
בטאת במילים חסכניות את מצבנו. נצחון במערכה יביא אלינו מורים נוספים כמוך, וזאת אחת ממטרותיו המרכזיות.