כן, לשבור! // ינקי טפלר (ראש החוג להיסטוריה, מכללת בית ברל)
(הופץ ב: 07/12/2007 20:46 )
השבועות הארוכים של המאבק היו רוויי פעילות, מעייפים ולעיתים אף מתסכלים. זה טיבו של מאבק. אולם שבועות אלה גם העמידו את כולנו לאורה של התגלות. מתוך מערכת החינוך העל-יסודית, המבוגרת והשחוקה, שהתסכול הוא מנת חלקה היומיומי, עלה יופי שלא ראינו כמוהו כבר הרבה זמן. מורי התיכונים התגלו במלוא גדולתם. המאבק הזה, שנרשם בציבור של עוד מלחמה של סקטור "דפוק"
על שכר משופר, הפך במהרה למאבק ערכי ומהותי שכמוהו לא היה בכל שישים שנות המדינה.
דומה שמורי ישראל ומחנכיו הביאו לידי ביטוי במאבק זה לא רק את תחושות הקיפוח המקצועי (שהוא נכון וצודק כשלעצמו) אלא גם שמו את עצמם במקום הטבעי להם ביותר: בחזית המלחמה על דמותה של החברה הישראלית.
הימים האלה קשים לאזרח הנאמן, ההגון ושומר החוק. אלימות פושה על כל צעד ושעל. שופטים מאוימים. זקנים מוכים. משפחות פשע חוגגות. מערכת החינוך סופגת מכה אחר מכה בתוצאות מבחנים בינלאומיים. ילדינו עילגים, אלימים, סוגדים לתרבות הבל וריק. הוריהם מתפרקים מאחריות. האם יש בינינו מורה ומחנך שאינו חש שבמאבקו זה הוא הוא העומד בפרץ הזה? האם לא זה תפקידנו לסתום את הסדק בסכר שמימיו עלולים לשטוף את כולנו לים? האם יש מורה בישראל שאינו רואה את הקשר בין המערכת העלובה שבה הוא מנסה לעשות כמיטב יכולתו הדלה לבין ההתפרקות מערכים, ההתנערות מאחריות חברתית, האגוצנטריות הממארת? האם יש לנו המנדט לטמון ראשינו בחול בעת הזו?
אם אכן אני מיטיב לחוש את הלוך הרוחות בקרב האנשים הנפלאים שאני פוגש מידי יום ביומו, העושים כל עיתותיהם במאבק זה, נדמה לי שהתשובה ברורה.
בימים אלה הוכינו מכה קשה. בית דין בישראל החליט (זו הפעם השלישית ברציפות!) לאלץ אותנו לחזור לעבודתנו ובכך נענה לבקשת ממשלת ישראל לשבור את מאבקנו.
בימים אלה ממש כולנו דנים ודשים בפסק הדין הנורא והמקומם ומנסים לנווט את דרכנו בחשכה הזו שנפלה עלינו בחג האורים. ציבור המורים, כמצופה מאנשים ערכיים ובעלי מצפון, מתלבט בשאלה האם ראוי למורי ישראל ומחנכיו שלא לציית לצו בית דין. האם נוכל לשוב ולהראות את פנינו אל מול תלמידינו כאשר אנו עצמנו עוברים על החוק.
לזה בדיוק קיוו שר האוצר עם חבר פקידיו וה"פודלית" שלהם המתכנה שרת החינוך .
בהכירה את יושרתם של מחנכי ישראל, את כוחו של מצפונם המאיר את דרכם ואת ערכיהם הבלתי מתפשרים בסוגיית כיבוד החוק והציות לו, פנתה ממשלת המחדל החינוכי לערכאה השיפוטית. מטרתה בצעד זה מתגשמת בימים אלה ממש אל מול עינינו: מורים מיוסרים מעלים סוגיות מצפוניות, מגייסים פילוסופים עתיקים וחדשים בסוגיות של חינוך ומוסר, כואבים את דרישת חבריהם שלא לציית להוראת בית הדין. מתקוממים בלב קרוע.
משרד האוצר ומשרד החינוך, שלא היססו לתקוע טריז בין שני ארגוני המורים, שפיתו בחלקות יו"ר ארגון מורים בלתי מנוסה וחסר אחריות, שניסו ללא הרף להשחיר את דמותו של יו"ר ארגון חזק ונחוש ממנו, מנסים עכשיו לפרק את מה שהשגנו בעמל רב, את מה שמדיר שינה מעיניהם של קברניטי ההפרטה: את הסולידאריות שלנו. את המומנטום של המאבק שצובר מיום ליום עוד ועוד כוח ותמיכה ציבורית. האם ניתן להם להצליח?
ממשלת ישראל העמידה בפנינו בפנייתה לבית הדין משוואה בלתי מאוזנת ובלתי נסבלת מכל בחינה אפשרית: אנחנו נדרשים לעמדה מוסרית ומצפונית אל מול צעד בלתי מוסרי בעליל, כוחני, לא דמוקרטי ואנטי חברתי. צעד שמנוגד לא רק לשכל הישר אלא גם לאמנות בינלאומיות שמדינת ישראל חתומה עליהן.
רכבת שביתת המורים עזבה כבר מזמן את תחנת המוצא שלה. אנו נמצאים בחזיתו של מאבק חברתי. אנו מובילים אותו. עיני רבים, מסקטורים מובסים, מארגונים חברתיים מתוסכלים, מאזרחים שלא יודעים את נפשם מזעם ומתסכול מול פשע ברחובות והרג בדרכים, נשואות אלינו. ועיניים אלה עוקבות בחרדה ובתקווה אחר מאבקנו. ומולם, ממשלות יהירות ואטומות, שלא ממצמצות מול סבלם של ניצולי שואה, שמקשיחות את ליבן אל מול חולי סרטן גוועים, שמפקירות יישובים תחת אש, שגורמת לשוטרים מאויימים ורדופים לקחת את החוק לידיהם, שמתכחשת בעקביות לאחריות ממלכתית.
האם נתכחש אנו לתפקידנו? האם נפנה גבנו ליעודנו?
אנו, מורי ישראל ומחנכיו נדרשים היום להכרעה ערכית. אין לנו מנוס ממנה. אם נעתר לצו בית הדין ונשוב לבתי הספר נהיה אזרחים שומרי חוק. אך כמובילי מאבק חברתי שמטרותיו מרחיקות לכת ועשויות להשפיע על חוליי החברה הישראלית נמצא מועלים בתפקידנו! אם נציית לפסק הדין נצדק בערכאה של סטיב אדלר אך נצא אשמים במשפט ההיסטוריה!
נדירים הימים בחיי אדם, אם בכלל, שבהם הוא נדרש להכרעה ערכית ומוסרית בדילמה מייסרת כליות ולב כמו זו שהונחה בימים אלה לפתחנו. נדירים ומועטים היו אותם בני אדם, פשוטים ורגילים כמונו, בזמנים אחרים ובנסיבות אחרות, שמוסרם העמיד אותם אל מול חוק ומשפט. ואנשים אלה הועלו על נס משפט ההיסטוריה כדמויות מופת ולאור ההכרעות המוסריות שלהם חונכנו אנו ואנו מחנכים את ילדינו.
הבה נהיה אנו אנשים במקום שאין בו אנשים. נתרומם כולנו ונגביה עוף ונצפה על האירועים האחרונים בפרספקטיבה הנכונה. אל נמעל בתפקידנו כמובילי שינוי חברתי. אל לנו למשוך אצבענו מהסדק שבסכר המאיים להתמוטט עלינו. אל לנו לוותר. אין מלחמות אינסטנט וודאי שהמערכה שאנו מצויים בה אינה כזו. יש מכות, יש קורבן, יש גם ייאוש ושיברון לב. אבל הגשם שיורד על ראשינו יורד גם על ראשם של המנסים לכלות את מאבקנו. לנו, אין את הפריבילגיה להישבר, לציית ולנטוש את המאבק.
וברוח הימים האלה, ימי חנוכה, הבה ונתחזק עם שירו של ביאליק אותו הוא כתב על החשמונאים:
"לעזרת העם! לעזרת העם!
במה? אל תשאלו - באשר נמצאה!
במי? אל תבדוקו - כל לבו ידבנו !
מי צרת האומה בלבבו נגעה -
המחנה יאסף, אל נא נבדילנו!
כל קרבן - ירצה, כל מתת - נאמנה:
אין בודקים בשעת הסכנה!
כל פליטת הטוב, שריד העוז והאורה,
שהותיר עוד א-ל בלבבנו פנימה,
הבה נלקט, לאחדים נאגורה,
ועל נס ביום חילנו נרימה!
וילוקטו אלינו מקדם עד ים
חייל גדול לעזרת העם!"
ד"ר יעקב (ינקי) טפלר
ראש החוג להיסטוריה
מכללת בית ברל
מורה בתיכון הרצוג בכפר סבא
תגובות
השארת תגובה
-
עוד כמה זמן נישאר עד שיופעלו צווי המניעה
-
עידכונים באימייל
באפשרותך לקבל עידכון אימייל (נשלח בבוקר) של החדשות, האירועים, העידכונים והמאמרים החדשים שהופיעו בבלוג:
