נחשו מי כתב מאמר זה בעיתון הארץ ב-1.5.2003- לקרוא ולא להאמין!
מפטרים מורים באמצע הלילה. דופקים על דלתם בחצות כדי שמכתב הפיטורין לא יתעכב חלילה עד ליום המחרת. עם ישראל יכול לישון בשקט. סוכנים חרוצים דואגים שלא יהיו כאן מורים לא רצויים. מדי פעם נחשפים המפוטרים החדשים בתקשורת: אם חד הורית, אב צעיר שנאלץ לצמצם את מנות החלב שהוא קונה לתינוקו, אישה בהריון, "סתם" מורים שהשרה והמנכ"לית החליטו שהם לא דרושים יותר. בחודשים הבאים, אם יהיה להם אומץ, הם ילכו ללשכת התעסוקה ויקוו שלא יפגשו בדרך תלמידים או הורים. כמובטלים הם יעלו למדינה כמעט כמו שעלו לה כמורים, אבל הפעם לא משרד החינוך ישלם, אלא משרד הרווחה. בראיה הצרה של משרד החינוך זו התייעלות. בראיה הכוללת של המדינה זו עוולה ואיוולת.
דפיקה בדלת בחסות החשכה היא הסיוט של מתנגדי משטר או של המנסים להסתתר מרשויות החוק. בישראל מאחורי הדלת ניצבים מורים.
בכל הנוגע ליחס למורים החברה הישראלית מתנהגת כחולת סכיזופרניה. אישיות אחת באה לידי ביטוי כאשר מפרסמים את הישגי התלמידים המידרדרים. אז קמה צעקה ועולה הדרישה להעלות את רמת המורים ולהקטין את הכיתות. העיתונים מלאים מאמרים הקוראים לעודד צעירים מוכשרים לפנות לתחום החינוך, לשפר את הכשרת המורים ולהעלות את שכרם. עד הכותרת הבאה.
האישיות האחרת של החברה הישראלית צצה כאשר דנים בשכר המורים. אז נזכרים כולם, כי המורים עובדים רק עשרה חודשים בשנה ושבעצם רוב המורים הן מורות המביאות הביתה משכורת שנייה. השרה והמנכ"לית מציעות בעזות מצח למורים לוותר על השי לחג ועל הסכומים הדלים המוקצבים לכיבוד בחדרי המורים כדי למנוע פיטורים. ללא תמיכה ציבורית המורים מובסים. הם מפוטרים, שכרם מקוצץ. אם יוכלו יחפשו עבודה אחרת, אם יישארו מורים יעשו זאת בלב כבד; ילמדו בכיתות גדולות מדי, ללא מקום בבית הספר שבו יוכלו לבדוק עבודות או לדבר עם תלמידים, ובסוף החודש יתקשו להאמין כמה נמוך שכרם. כשפוליטיקאים ידברו על חשיבות החינוך הם יגחכו בעצב אבל לאיש לא יהיה אכפת, עד הסקר הבא שיכריז על הידרדרות נוספת ברמת הלימודים או בידע של המורים.
משרד החינוך צריך להתייעל. הוא יכול לבטל את המחוזות שתפחו למנגנונים שמנים ומיותרים, הוא יכול לפטר אנשי מינהלה ומפקחים. אבל כאשר בכיתה ממוצעת בחינוך הממלכתי יש כ-30 תלמידים ומספר שעות הלימוד יורד בהתמדה, ששת אלפים מורים מפוטרים משמעותם כיתות צפופות עוד יותר. הדבר נכון במיוחד משום שהפיטורים פוגעים דווקא בחינוך הממלכתי ובחינוך הערבי, שם הכיתות צפופות במיוחד (בין 28 ל-31 תלמידים) ומספר שעות ההוראה קטן במיוחד (פחות מ-45 שעות שבועיות לילד). ואילו על בתי הספר העצמאיים והדתיים, שבהם הכיתות קטנות הרבה יותר (בין 19 ל-25 תלמידים ומספר השעות גדול בהרבה (יותר מ-50 שעות שבועיות לילד), הקיצוץ פוסח.
לא רק מפטרים מורים אלא גם מקצצים בשכר הנותרים. שחיקת השכר של המורים פוגעת בהכרח ביכולת לגייס כוח הוראה איכותי צעיר ואיכותי ובמוטיווציה של המורים.
האיוולת של המתקפה על המורים אינה רק חינוכית, היא גם כלכלית. שר האוצר אומר לנו כי מטרת התוכנית הכלכלית היא לעודד השקעות הון וצמיחה. במדינת ישראל, שבה עלות העבודה גבוהה יחסית ההשקעה הכדאית היחידה היא במפעלים עתירי הון אנושי. במילים אחרות, ההשקעה בישראל כדאית רק אם היא תוכל להציע כוח עבודה איכותי המצדיק את מחיר העסקתו. את האיכות הזו הקיצוץ הנוכחי בחינוך שוחק. אם החינוך הישראלי ימשיך לצנוח, מדינות כמו רומניה, ליטא או לטוויה – שהישגי תלמידיהן במבחנים משווים עולים על אלה של התלמידים הישראלים – ימשכו אליהן השקעות הדורשות הון אנושי וייבאו פועלים זולים מישראל.
נתניהו טוען שישראל היא מדינה החיה בעבר, משום שאינה מבינה את מבנה המשק המודרני הדורש התייעלות וצמצום המגזר הציבורי. האמת היא שנתניהו הוא זה החי בעבר. הוא אינו מבין שבעולם הגלובלי המורים הם האיש הרזה הנושא על כתפיו את המשק כולו. הם הכוח היצרני האמיתי שיכול לעודד השקעות ולטפח צמיחה. אבל ישראל של 2003 מתאפיינת בקוצר ראות מעורר חלחלה. בעבורה המורים הם טפילים.
כשדופקים על דלתותיהם של מורים בחצות כולנו צריכים להתעורר, כי יחד עם המורים שולחים גם את ילדינו ללשכת התעסוקה לחפש עבודה בשוק הגלובלי של המחר. ויחד עם המורים הם ימצאו את הדלת נעולה בפניהם.
יולי תמירנחשו מי כתב מאמר זה בעיתון הארץ ב-1.5.2003- לקרוא ולא להאמין
מפטרים מורים באמצע הלילה. דופקים על דלתם בחצות כדי שמכתב הפיטורין לא יתעכב חלילה עד ליום המחרת. עם ישראל יכול לישון בשקט. סוכנים חרוצים דואגים שלא יהיו כאן מורים לא רצויים. מדי פעם נחשפים המפוטרים החדשים בתקשורת: אם חד הורית, אב צעיר שנאלץ לצמצם את מנות החלב שהוא קונה לתינוקו, אישה בהריון, "סתם" מורים שהשרה והמנכ"לית החליטו שהם לא דרושים יותר. בחודשים הבאים, אם יהיה להם אומץ, הם ילכו ללשכת התעסוקה ויקוו שלא יפגשו בדרך תלמידים או הורים. כמובטלים הם יעלו למדינה כמעט כמו שעלו לה כמורים, אבל הפעם לא משרד החינוך ישלם, אלא משרד הרווחה. בראיה הצרה של משרד החינוך זו התייעלות. בראיה הכוללת של המדינה זו עוולה ואיוולת.
דפיקה בדלת בחסות החשכה היא הסיוט של מתנגדי משטר או של המנסים להסתתר מרשויות החוק. בישראל מאחורי הדלת ניצבים מורים.
בכל הנוגע ליחס למורים החברה הישראלית מתנהגת כחולת סכיזופרניה. אישיות אחת באה לידי ביטוי כאשר מפרסמים את הישגי התלמידים המידרדרים. אז קמה צעקה ועולה הדרישה להעלות את רמת המורים ולהקטין את הכיתות. העיתונים מלאים מאמרים הקוראים לעודד צעירים מוכשרים לפנות לתחום החינוך, לשפר את הכשרת המורים ולהעלות את שכרם. עד הכותרת הבאה.
האישיות האחרת של החברה הישראלית צצה כאשר דנים בשכר המורים. אז נזכרים כולם, כי המורים עובדים רק עשרה חודשים בשנה ושבעצם רוב המורים הן מורות המביאות הביתה משכורת שנייה. השרה והמנכ"לית מציעות בעזות מצח למורים לוותר על השי לחג ועל הסכומים הדלים המוקצבים לכיבוד בחדרי המורים כדי למנוע פיטורים. ללא תמיכה ציבורית המורים מובסים. הם מפוטרים, שכרם מקוצץ. אם יוכלו יחפשו עבודה אחרת, אם יישארו מורים יעשו זאת בלב כבד; ילמדו בכיתות גדולות מדי, ללא מקום בבית הספר שבו יוכלו לבדוק עבודות או לדבר עם תלמידים, ובסוף החודש יתקשו להאמין כמה נמוך שכרם. כשפוליטיקאים ידברו על חשיבות החינוך הם יגחכו בעצב אבל לאיש לא יהיה אכפת, עד הסקר הבא שיכריז על הידרדרות נוספת ברמת הלימודים או בידע של המורים.
משרד החינוך צריך להתייעל. הוא יכול לבטל את המחוזות שתפחו למנגנונים שמנים ומיותרים, הוא יכול לפטר אנשי מינהלה ומפקחים. אבל כאשר בכיתה ממוצעת בחינוך הממלכתי יש כ-30 תלמידים ומספר שעות הלימוד יורד בהתמדה, ששת אלפים מורים מפוטרים משמעותם כיתות צפופות עוד יותר. הדבר נכון במיוחד משום שהפיטורים פוגעים דווקא בחינוך הממלכתי ובחינוך הערבי, שם הכיתות צפופות במיוחד (בין 28 ל-31 תלמידים) ומספר שעות ההוראה קטן במיוחד (פחות מ-45 שעות שבועיות לילד). ואילו על בתי הספר העצמאיים והדתיים, שבהם הכיתות קטנות הרבה יותר (בין 19 ל-25 תלמידים ומספר השעות גדול בהרבה (יותר מ-50 שעות שבועיות לילד), הקיצוץ פוסח.
לא רק מפטרים מורים אלא גם מקצצים בשכר הנותרים. שחיקת השכר של המורים פוגעת בהכרח ביכולת לגייס כוח הוראה איכותי צעיר ואיכותי ובמוטיווציה של המורים.
האיוולת של המתקפה על המורים אינה רק חינוכית, היא גם כלכלית. שר האוצר אומר לנו כי מטרת התוכנית הכלכלית היא לעודד השקעות הון וצמיחה. במדינת ישראל, שבה עלות העבודה גבוהה יחסית ההשקעה הכדאית היחידה היא במפעלים עתירי הון אנושי. במילים אחרות, ההשקעה בישראל כדאית רק אם היא תוכל להציע כוח עבודה איכותי המצדיק את מחיר העסקתו. את האיכות הזו הקיצוץ הנוכחי בחינוך שוחק. אם החינוך הישראלי ימשיך לצנוח, מדינות כמו רומניה, ליטא או לטוויה – שהישגי תלמידיהן במבחנים משווים עולים על אלה של התלמידים הישראלים – ימשכו אליהן השקעות הדורשות הון אנושי וייבאו פועלים זולים מישראל.
נתניהו טוען שישראל היא מדינה החיה בעבר, משום שאינה מבינה את מבנה המשק המודרני הדורש התייעלות וצמצום המגזר הציבורי. האמת היא שנתניהו הוא זה החי בעבר. הוא אינו מבין שבעולם הגלובלי המורים הם האיש הרזה הנושא על כתפיו את המשק כולו. הם הכוח היצרני האמיתי שיכול לעודד השקעות ולטפח צמיחה. אבל ישראל של 2003 מתאפיינת בקוצר ראות מעורר חלחלה. בעבורה המורים הם טפילים.
כשדופקים על דלתותיהם של מורים בחצות כולנו צריכים להתעורר, כי יחד עם המורים שולחים גם את ילדינו ללשכת התעסוקה לחפש עבודה בשוק הגלובלי של המחר. ויחד עם המורים הם ימצאו את הדלת נעולה בפניהם.
יולי תמיר
להוספת תגובה