הזמנה להפגנה - (מאת: איריס יוגב, אם)
(המכתב הופץ ביום שישי, ה-16 בנובמבר, 2007)
שלום,
זה עתה שבתי מההפגנה ליד משרד ראש הממשלה. דיבורים אינם הצד החזק שלי אבל אנסה בכל זאת. אני מלווה את שביתת המורים מזה 33 ימים, בהתחלה לא התייחסתי לעניין ברצינות הראויה, אולם בחלוף הימים הבנתי שחובתי לתמוך במאבק המורים – כי מאבקם מאבקנו הוא.
אני אמא, אבל לפני כן אני אזרחית המדינה הזו. כפי שאני רואה את פני הדברים, המאבק הוא לא על שכר המורים אלא על עתיד המדינה, וזהו המאבק שבו אני תומכת.
בבקרים הראשונים לשביתה בחלפי על פני משמרת המחאה בצומת גבעת רם עיקמתי את פני אל מול הדרישה המוזרה הזו לצפור לאות הזדהות. וכי מה תועיל הצפירה, מה היא מבטאת? עכשיו אני כבר יודעת – הצפירה מבטאת הזדהות, הצפירה משמרת את המאבק במודעות הציבורית ובכך חשיבותה. ואני, שונאת צפירות מובהקת התחלתי לצפור….
המורים ביקשו – בואו, הזדהו אתנו ורצוי בחולצה אדומה – ובאתי – כי אני אמא, ואני בארץ הזאת בשביל להישאר. נכון שהורגלתי לשלם על חינוך – מכיתה א' – אני משלמת ברצון על תוספת שעות לימוד, על כיתות קטנות, על איכות החינוך. אני משלמת כי חינוך בעיני הוא ערך עליון. אני מתבוננת בסיסמאות – החינוך הוא עתיד המדינה – ואין אלו קלישאות, זוהי אמת צרופה שכל אחד מאתנו יודע עד כמה היא נכונה.
משטרים חשוכים, שאיננו רוצים להידמות להם, מצטיינים באיכות הירודה של החינוך. את הבורים ניתן לשלהב ולרתום למטרות לא ראויות באמצעות דמגוגיה והפחדה. אנחנו לא רוצים להגיע לשם. אנחנו לא רוצים להידרדר. המורים מחזיקים במפתח לעתיד המדינה. מורים שמחים בחלקם, גאים במקצועם, מורים עם תחושת יעוד ושליחות – אלה הם המורים אותם אנו מבקשים לילדינו.
לא ביקשנו להעסיק מורים ללא חזון, נטולי אופק, הם לא המורים שאנחנו מאחלים לילדינו.
בבית הספר שבו לומדת הבת שלי התקיים מפגש בין המורים להורים, לצורך הידברות ותיאום ציפיות. יושבת ראש ועד ההורים חזרה והדגישה שהמאבק הוא על שלושה דברים: מעמד המורים, הקטנת מספר התלמידים בכתות והחזרת שעות הלימוד שקוצצו מהמערכת. אמרו לנו שהילדים שלנו לומדים במצטבר 11 שנות לימוד ולא 12 כפי שחשבנו – סה"כ השעות שקוצצו מהמערכת מסתכם בשנת לימוד. וזה נורא בעיני.
עתיד הפרט טמון בהשכלה ובודאי עתיד האומה. אנחנו כל כך גאים ב"ראש היהודי" – ואנחנו רוצים אותו מורם, משכיל, מכיר בערך עצמו, מוביל.
אנחנו שומעים השכם והערב שהחינוך הטכנולוגי לוקה ויגיע היום ויחסרו לנו אנשי אקדמיה במקצועות המדויקים, ואנחנו שותקים. מקבלים עלינו את הדין. אנחנו שומעים שהתלמידים שלנו מנצחים בסקרים בינלאומיים על אלימות ומפסידים בסקרים בינלאומיים שמודדים הישגים (מתמטיקה, למשל, הידועה כהתעמלות מופלאה למוח האנושי).
הורים – תתעוררו – מהיום שמים לב – ללא תמיכה של ההורים – המורים לא יוכלו להמשיך במאבקם ה-מה זה צודק – לאורך זמן.
הייתי שם – במשמרות המחאה בצמתים, באוהל המחאה – ותאמינו לי – מה שראיתי שם לא מספיק. שאלתי את קומץ המורים איפה ההורים? והם, בצדק, השיבו לי – איפה ההורים?
הורים תתעוררו .
במפגש בבית הספר אמא אחת שאלה אם שביתה היא הדרך הנכונה – קם וענה לה אבא אחד – לא, שביתה היא לא הדרך הנכונה – צריך אינתיפאדה.
זה הילדים של כולנו – של כל המדינה הזאת שחלמנו אותה אחרת – אז בואו תעזרו למורים לשנות.
המורים מלמדים את הילדים של העובדים בחברת החשמל, ושל העובדים בנמל, ושל השוטרים, ושל אנשי הצבא, ותתפלאו – של פקידי הממשלה, ושל חברי הכנסת, ושל השרים – ושל העובדים הזרים – ושל הרופאים, ושל האחיות – עופר עיני – לאן נעלמת?
אם נרצה, וזה תלוי רק בנו – ואל תגידו לא אמרו לי, לא ידעתי – כולנו יודעים, אבל חמימות צל קורתנו נעימה לנו יותר. חבר'ה תתעוררו!!!! והכי חשוב –בואו לכיכר, בואו למשמרות המחאה, תלבשו חולצה אדומה, חולצה לבנה – חולצה כחולה, חולצה צהובה – לא משנה הצבע של החולצה – רק בואו.
ואל תגידו שאני מסתתרת: איריס יוגב מירושלים (אדם אמיתי ורגיל וקיים)
לסיום יש לי בקשה אחת קטנה – תעבירו הלאה – כל המרבה הרי זה משובח – ותבואו במוצ"ש לכיכר זה – כל כך חשוב – תבואו אתם בעצמכם ואל תסמכו עלי שאהיה שם.
This post was submitted by תפו ופוזה.
תגובות
השארת תגובה