על מה המאבק (מאת: דב ברק)
על מה המאבק?
נראה שמרוב עצים לא רואים את היער –
מרוב דגלים וסיסמאות הנגררים מעצם טבעם תקשורתי למשפטי לוגו נקלטים אולם הרבה פעמים מכילים מעט מאד…
נראה שלאחר תסכול ולחץ של שנים מתערבבת המצוקה האישית: ההשקעה העצומה עם ההכרה והתגמול המועט (אולי, בעיקר חוסר ההכרה וההערכה..) והופכת, באופן טבעי, לתלונה וטרוניה..
נראה שהפיזור העצום בפעילויות, עושרן וגיוונן המצביע על יכולות יצירתיות עצומות של ציבור המורים, תעצומות הנפש שבמפגש בין מורים ותחושת הסולידאריות והגאווה ('אכן יש מחנכים במקום הזה – ואנכי לא ידעתי') - מאפילים שלא לומר מכסים על מטרת המאבק.
לכן, נראה לי, לע"ד, שיש צורך לחזור ולהבהיר בצורה פשוטה ובמילים ברורות מהי מטרת המאבק?
מטרת המאבק היא ליתן כלים הכרחיים בידי המורים-המחנכים הראויים על מנת שיוכלו להיאבק על חברה בריאה בישראל, חברה שרוב חבריה משבחים אותה ובכך יש ערובה להמשך קיומה.
במילים קצרות: הפיכת ה'כיתה' ל'קבוצה'.
כיתה, ברשימה זו, היא מקום שאנשים יושבים באותו מקום
על מנת לקבל ידע (אינפורמציה ), להיבחן עליו ולקבל תעודה. בכיתה האינטראקציה היחידה המכוונת היא בין המורה המעביר את החומר ובוחן עליו לבין התלמיד המקבל חומר ונבחן עליו (מובן מאליו שכל תחלואי החברה נמצאים בכיתה המהווה מיקרוקוסמוס) – אולם אין לכך כל התייחסות מכוונת (חלק קטן מהתוצאות אנחנו שומעים בחדשות). מבחינת השלטון, המבטא באופן פרדוכסלי את כל תחלואי החברה,
הכיתה היא חזות מערכת החינוך. יותר מכך, אליבא דשלטון והון: כל אחד נמצא בכיתה בהתאם ליכולתו הכספית - והשאר נמצאים במערכת הציבורית ..
ותחלואי החברה? יקימו עוד בתי כלא, מעונות מוגנים, דמי אבטלה ומוסדות וארגונים פרטיים - כל זאת במקביל להתנתקות חד צדדית - פיזית ורוחנית – של בעלי האמצעים ממעוטי היכולת. חברה הצועדת ביודעין לאפרטהייד פנימי בין שווים לשווים יותר – הרבה יותר…
קבוצה, ברשימה זו, היא מקום שאנשים חיים יחד, בונים יחסי אמון ורעות ביניהם, מבינים שהיחיד הוא חלק מחברה. בקבוצה קיימת אינטראקציה בין כולם לכולם. זהו מקום בו מתנסים בכך שפלורליזם היא דרך העשרה וצמיחה אישית (שכן אני מכיר יותר מאשר את דעתי). זהו מקום שבו מתנסים בפיתוח רגשות אמפטיה כלפי השונה ממני ולומדים שאני שונה ממנו. לומדים לפרק את השחור והלבן לגוניהם השונים (בציור היפני מכירים 11,000 גוונים בין לבן לשחור…). קבוצה חינוכית זוהי הדרך היחידה להתמודד עם תחלואי החברה בצורה עקבית ומושכלת, זוהי הדרך להתחנך לשינוי – זהו השינוי הנדרש.
בקבוצה החינוכית המתחילה בגן (ואלי לפני כן) ומסתיימת בסוף התיכון, היא, כאמור, הסיכוי היחידי לחיברוּת (סוציאליזציה) בני אדם, ליצירת נורמות חברתיות בסיסיות של אמון מתן כבוד לאחר, לכל אחר. היא , בסופו של דבר, ההכרה והביצוע של התפיסה המהפכנית היהודית שכל אדם נברא בצלם.
תיקון חברתי מתחיל מהתנסות בקבוצה – ללא התנסות זו מניין ידע אדם כיצד יש להתנהג בחברה?
הקבוצה החינוכית היא ההתנסות החינוכית במסגרת חברתית חיובית המאפשרת למתחנך לקנות לעצמו כישורי חיים חברתיים בתוך מסגרת תומכת ומעודדת. היא מאפשרת צמיחה והשתלבות גם למי שלא זכה לבית מעניק ותומך, היא מאפשרת סיכוי דומה לקבוצות אוכלוסיה שונות ('שווה' זוהי מניפולציה). בקבוצה יש אפשרות לקבל דעה בלי להסכים איתה כמו גם להכיל מנהגים התנהגויות שונות. בקבוצה בה יש ליחיד הכרה ולגיטימיות עולה ערך שיתוף הפעולה ויורד פלאים הצורך באלימות.
בקבוצה יכול הפרט לקבל סיוע בהתמודדותו עם בעיות החיים - ולא להזדקק להתנהגות אלימה כלפי עצמו או כלפי אחרים (כמוסבר לעיל).
בקבוצה מתנהלת למידה ברמה אחרת לגמרי מאשר בכיתה משום שבה התלמידים תורמים לדיונים מעמיקים והחומר רלבנטי, מופנם ומובן לעומקו – מעבר לציון כזה או אחר בבחינת בגרות. זוהי למידה של הנושא, הדיסציפלינה, זהו פיתוח חשיבה ויכולת אינטלקטואלית – ולא 'לעיסת חומר ופליטתו במבחן'.
להנחיה והובלת קבוצה יש צורך במחנך היכול לשמש דוגמא חינוכית לכל הנאמר לעיל בהיותו אוטודידקט הממחיש באורח חייו את חשיבות הלימוד והיצירה, בעל ידע והתמצאות בנפש האדם בכלל ובגילאים המדוברים בפרט, אמון על ניווט תהליכים חברתיים ומסוגל לקיים דיאלוג עם יחיד ולהנהיג את הקבוצה (ודוק: להנהיג זה יותר מאשר לנהל). זוהי דרישה גבוהה מאד שרק חלק מציבור המורים נכון ויכול לה – לכן חלק מרכזי במאבק הוא על העלאת רף הדרישה שיציב את הנכונים והיכולים לה כאנשי חינוך והוראה. אנשי חינוך והוראה שכאלה יקבלו משכורות גבוהות בהתאם לתרומתם הגבוהה.
כאן נעוץ אחד הפרדוקסים הבעייתיים: משכורות גבוהות הן תנאי הכרחי, בחברה שמעמידה את היחס לאדם על פי משכורתו, על מנת שיגיעו למערכת החינוך אנשים שיוכלו לשנות את הנורמה הזו.
בהשכלה פורמאלית המיוצגת ע"י תעודות (בגרות, ב.א. מ.א. ותואר שלישי, כולל פרופסורה) אין כל ערובה להיות בני אדם תרבותיים, חברתיים ומוסריים. כידוע אנשי בעלי השכלה גבוהה עשו עוולות נוראיות כלפי בני אדם בכלל וכלפי בני עמן בפרט. השכלה אינה תרופה כנגד פשע, כפי שלימדנו הנביא "עֹשה עֹשר ולא במשפט" (ירמיהו י"ז 11) וביתר הכללה לכל בעלי ההשכלה "נבל ברשות התורה" (רמב"ן, ויקרא י"ט). לסיכום: השכלה ללא חינוך ימשיכו את דרדור החברה הישראלית – אפשרות העצירה ותחילת צמיחה היא השכלה עם חינוך (השכלה כמרכיב מהותי בחינוך).
כיתות קטנות, שעות הוראה נוספות, העלאת משכורת – הן גורם הכרחי – אולם לא מספיק.
המאבק להשגתם הוא חיוני משום שהוא מאפשר את המאבק האמיתי, כמוסבר לעיל, על דמות המורה והמחנך. הרי-פורמה (יצירה מחדש) של מערכת החינוך מתרחבת לדרכי הלימוד במוסדות הכשרת מורים ומחנכים (עדיין, למיטב ידיעתי, אין דבר כזה: הכשרת מחנכים), להתנסות מבוקרת ומלווה בהוראה ובחינוך, ליווי ולימוד תיאורטי ומעשי, ללימוד תוך כדי עבודה (in service) . וכן בהסקת מסקנות אישיות במקרה של אי התאמה.
נראה לי, בדברים שהוצגו לעיל, שיש מקום למאבק ויש מקום לרי-פורמה – יש לאן לשאוף ויש לאן להתקדם, כנאמר "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה" (ר' טרפון, אבות ב' ט"ז).
דובי ברק - ירושלים
This post was submitted by דב ברק.
תגובות
השארת תגובה